קפיטליזם כמרקחה



לפני כמה שבועות סילקה ממשלת בריטניה 23 דיפלומטים רוסיים אחרי שרוסיה סרבה לקחת אחריות על הרעלתו של מרגל לשעבר ששוחרר והתגורר בבריטניה. לצעד האנגלי הצטרפו מדינות נוספות (אבל לא ישראל) ובתגובה סילקו הרוסים דיפלומטים מאותן מדינות. המצב עכשיו נראה רגוע לאחר שהכבוד הלאומי של השחקנים הושב לכנו.


השבוע הודיעה ממשלת סין כי היא מטילה מכס על שורה של מוצרים מארצות הברית. זאת בעקבות החלטת דונלד טראמפ להטיל מכס על יבוא אלומיניום ופלדה. התקשורת עמוסה לעייפה באזהרות על "מלחמת סחר" והפרשנים, מביני כלכלה חופשית, אף גורסים שרמת החיים העולמית תרד כתוצאה מתרגילי המכס האלה. השאלה היא האם משחקי המכס יסתיימו אחרי סיבוב אחד כפי שכנראה הסתיים תרגיל הדיפלומטים. או שמלחמת הסחר היא עניין רציני יותר משעשועי אגו של פוליטיקאים.

30 שנות פריחה

30 השנה האחרונות היו שנות עדנה לקפיטליזם. ה"קומוניזם" נפל בכל מקום שהיה. מפלגות שמאל מתונות דוגמת אלה של בריטניה, צרפת וגרמניה כבר לא בשלטון. אפילו ממשלת השמאל "הקיצוני" של יוון התקפלה מול הלחץ של הקפיטל הבינלאומי. הימין לגווניו הפוליטיים השונים מחזיק חזק ברסן.

איך זה שהימין שאין לו אידיאולוגיה כלכלית למעט מסחר חופשי נוקט מהלכים שבעבר היו נחלת השמאל והסוציאל דמוקרטיה? כמו רוב התשובות למהלכים כלכליים גם כאן העניין הוא פוליטי.
בשפה כלכלנית אין תועלת במלחמת סחר. אך סביר גם שהנזקים במלחמה מוגבלת אינם ממש גדולים. מה שעומד, על כן, מאחורי המלחמה הוא הכישלון.

הממוצע המטעה

כישלון? הרי לא היתה תקופת זוהר לכלכלות העולם כפי שהיו 30 השנה האחרונות. אלא שהזוהר הוא מסוג הנתון הממוצע. קחו קבוצה של 10 אנשים שהכנסתם היא 1,2,3,...10. ההכנסה הממוצעת של חברי הקבוצה היא 5.5. עכשיו נוסף שקל אחד להכנסה של העשירי והיא עתה 11. ההכנסה הממוצעת עלתה עתה ל – 5.6. זה, בתחשיב קליל, מה שקרה לקפיטליזם. הממוצע עולה, והרוב (בדוגמה זה 90% מהקבוצה) לא רואה גרוש. הכלכלן הצרפתי תומס פיקטי מצא שאפילו 10% לא שיפרו את מצבם. 1% גרף את (כמעט) כל הקופה.
ישראל, שחקן זעיר בכלכלה העולמית, מעט חריגה. גם כאן המאון העליון גרף המון. אבל גם העניים ביותר פחות עניים ממה שהיו. העלאת שכר המינימום עשתה את זה.

אבל מי שמסתכל על הכלכלות הגדולות בעולם רואה תמונה די אחידה: הקומץ מתעשר. הממוצע עולה. הרוב תקוע.
כאשר באים בתלונות, התשובה היא שחשובה "כלכלה חופשית". וכאשר לכלכלה החופשית מצטרפת הגירה חופשית אנחנו מקבלים את "תרחיש לול".

אשמת "מסתננים"

אורי זוהר ואריק איינשטיין שיחקו את תולדות ההגירה לפלסטין/ישראל לדורותיה. כל "ותיק" מלגלג על ממשיכיו. בפועל, הוותיקים אף דרכו על  החדשים. וכך, ובעולם כולו, האשמה על המצב לא נפלה על האידאולוגיה של כלכלה חופשית אלא על המהגרים, הזרים, המוסלמים, היהודים, הלטינו-אמריקאים וכמובן – השחורים.

לדעתי קשה להבין את "מלחמת הסחר" מבלי להזכיר את  ההזדהות של הציבור עם אידיאולוגיה ימנית מחד גיסא והרפש המוטח ב"זרים". מפעלי פלדה בארה"ב מפטרים עובדים בגלל שתוצרת של זרים נכנסת למדינה. הממשל של טראמפ מעודד את שנאת הזר המייצר בזול דרך שנאת הזר המהגר – לרוב לטינו אמריקאי. כלכלית הרי אין הבדל בין פלדה זולה מסין לבין וולמרט שמוכרת בזול, ומפחיתה שכר, מכל רשת אחרת. אבל וולמרט היא אמריקאית והפלדה היא זרה.

הברקזיט – יציאת בריטניה מהאיחוד האירופי – נובע בדיוק מאותו מקום. שנאת הפולני והבולגרי שמחפשים עבודה בבריטניה. יש לזה פן משעשע: ממשלת בריטניה מתעקשת שגם אחרי שתפרוש תהיה תנועה חופשית של סחורות בינה לבין מדינות האיחוד האירופי שאותו היא נוטשת. זה מה שקורה לימין המתון (המפלגה השמרנית בבריטניה) כאשר הוא מובל על ידי הימין המופרע והגזעני (ראו פרשת פייסבוק וקיימברידג' אנליטיקה) בתמיכה של רוסיה הפשיסטית ובסיוע השמאל המטופש (מפלגת הלייבור בהנהגה נוכחית).

הוויכוח האידיאולוגי בין סטאלין וטרוצקי נסב בשאלה האם אפשר לבנות סוציאליזם בארץ אחת בלבד. בפרדוכס היסטורי דונלד טראמפ מייצג את העמדה הסטליניסטית. הוא מנסה לקיים קפיטליזם בארץ אחת. כמו חבורת הברקזיט בבריטניה.

ולעזאזל כל השאר.






שתפו: