תחילה להכללה: ההורים של דור ה- baby boom שנולדו אחרי מלחמת העולם השנייה שדדו את מדינת הרווחה.
ילדיהם – הקשישים של היום – "כיפרו" על חלק מהבעיה בדרך של פגיעה
בילדיהם שלהם, כלומר מי שהיום הם בני 25-45. יש סיכוי גבוה כי בני הדור הזה יהיו הראשונים,
לבטח באלף השנה האחרונות, שעושרם יהיה קטן מזה של הוריהם.
לא מדובר בתופעה ייחודית לישראל. רואים אותה בכל אירופה והעולם המערבי.
מדינת הרווחה שהוקמה לאחר 1945 נהגה בנדיבות כלפי תושבי אותה עת. אלא שבסוף המילניום
השני התהפכה המגמה. ברוב המדינות רואים סוגים שונים של הסדרי דור א', ב' וכו' שמאופיינים
בכך שהמדינה נותנת פחות לכל דור נוסף. לא תמצאו הסדרים בינדוריים שבהם דור ב' יקבל
יותר מדור א'. אין חיות כאלה.
בצדק? לא בצדק? שאלה פוליטית טובה. אבל שאלת הצדק עולה לעיתים רחוקות, אם
בכלל בהסדרים חברתיים בינדוריים. לרוב, הדיון בפנסיה, למשל, מתמקד בהסדרי הפנסיה
במנותק מהסדרים חברתיים אחרים. איש לא שואל מדוע תמיד יש כסף לתקציב הביטחון, לפרוייקט
תגלית, לסיבסוד עיריית ירושלים וההתנחלויות, ואילו לפנסיה של הצעירים אין.
אלא שבעוד דור א' צבר "זכויות" שאין לדורות הבאים, הועלתה הטענה
כי בשוק העבודה – היעיל והגמיש – התרגילים האלה לא עובדים. מירי אנדבלד מהמוסד
לביטוח לאומי וחיה שטייר מאוניברסיטת תל אביב חברו למחקר (שהוצג לאחרונה בכנס "מאין באנו ולאן הגענו" שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) שבדק מה קרה להכנסתם של צעירים בני 24-30 בחמש
נקודות זמן: 1990, 1995, 2000, 2005, 2010 בהתחשב בכמה נתונים אישיים. הכותרת
"צעירים נדפקתם" מסכמת נאותה את הממצאים.
בסיס המידע הוא נתוני מס הכנסה. מדי שנה כל מעסיק מעביר לרשות המסים מידע על
עובדיו: פרטים אישיים, כתובת, מעמד אישי, מוצא וכמובן הכנסה. החוקרות לקחו את
הצעירים בכל אחת מחמש השנים שנבחרו והשוו אותם הן לכלל השכירים בני כל הגילים והן
בינם לבין עצמם. וכך, למשל, נשאלה השאלה האם מי שהיה צעיר בשנת 1991 קיבל יותר או
פחות ממי שהיה צעיר ב – 2010.
חמש טעימות
מדוע להתמקד בצעירים? מחקרים רבים הראו כי עליות השכר הגדולות ביותר הן בגיל
צעיר. ולכן מה שבן 30 משתכר היום ישתנה יחסית מעט בשלושים ומשהו השנים הבאות.
לעומת זאת השינוי בשכר בין גיל 20 ו – 30 היא דרמטי. שוב, יחסית לשנים הבאות.
טעימה ראשונה: ב 1990 קיבלו כל הגברים הצעירים שכר כולל שהיווה אז 5.6%
מההכנסה הלאומית, ואילו הנשים הצעירות של אז קיבלו 3.7% מההכנסה הלאומית כשכר
עבודה. ב – 2010 הגברים הצעירים ירדו לנתח
של 3.5% מההכנסה הלאומית והנשים רק 2.5%.
יהיו מי שיאמרו כי זו מדידה מעט עקומה. הרי באותן שנים כלל נתח השכר מתוך
ההכנסה הלאומית ירד, ואילו חלקה של ההכנסה מהון עלתה. לפיכך הנה הטעימה השניה: ב -
1990 שכר הצעירים היווה 57% מהשכר הממוצע באותה עת. ב 2010 שכר ממוצע של צעיר ירד
ל 45% מהשכר הממוצע.
טעימה שלישית: לא רק ששכר הנשים הצעירות היה נמוך משמעותית מזה של גברים
צעירים. הוא ממשיך כך לאורך כל התקופה. מי שחשב שהפמיניזם הפורח יצמצם את פער השכר
שבין צעירים וצעירות – התבדה.
טעימה רביעית: על רקע הפערים שהיו ונשארו בין ותיקים לחדשים, יהודים לערבים,
ועל רקע המאמץ הממשלתי לגרש מכאן מהגרי עבודה/פליטים בטענה שהם גוזלים פרנסה.
מעניין להסתכל על שכר "עולים". מתברר שזו הקבוצה היחידה מכלל הצעירים שפערי
ההכנסה בין עולי 1990 ועולי 2010 כמעט נעלמו. ואם ניקח בחשבון שהאבטלה ירדה לכל
אורך התקופה נמצא אישוש חד משמעי לטענה שהגירה כלל לא פוגעת. להפך.
טעימה חמישית: ככלל מצאו החוקרות כי עליות השכר של צעירים משכילים גדולות
יותר מאשר אצל צעירים לא משכילים. ככל שעולה ההשכלה כך משתפר השכר. זה מוכר וידוע.
מה שפחות מוכר היא העובדה שהפער מצטמצם. כלומר בעל תואר ראשון בכלכלה ב 2010 יזכה
בעתיד לשיפור שכר נמוך יותר מבוגר כלכלה 1990. התשואה להשכלה – הביטוי הכלכלני
לתופעה הזו – הולכת ופוחתת.
האם כל זה גזירה שאינה ניתנת לשינוי? אם הצעירים ימשיכו לשבת על התחת, לבלות
בפאבים, להציף את המסעדות, להסתובב בחו"ל ולהדיר רגליהם מהרחוב הפוליטי – הם
יאכלו יותר ויותר קש. מה שמשפר את מצב החמורים, ולא בטוח שבריא לבני אדם, גם
לטבעונים.
העצה השבועית (מספר 29) ליו"ר מפלגת העבודה, אבי גבאי, נמצאת כאן
