מדד הדפיקות הישראלי



איך זה שאנחנו כל כך מוצלחים וכל כך דפוקים בעת ובעונה אחת? ה"אנחנו" המדובר הם הישראלים בהכללה שנחשבים ליצרני ההי טק מהטובים בעולם. אין יזם זר שלא מגיע לכאן כדי ללטף את האגו של הטכנולוגיה הישראלית.
ובמקביל יש כאן אומה של דפקטים בכל הקשור להשכלה ולפריון העבודה. ומה שהכי מעניין בדילמה הזו היא השאלה  האם בוגרי לימודי מחשבים יוכלו לשאת על "גבם" 8 מיליון "בטלנים" עוד שנים הרבה. כי אם לא  - יקיץ הקץ על הפרויקט הציוני ובא לחמאס הגואל.

חטיבת המחקר של בנק ישראל מתלבטת בקושיה כבר הרבה זמן. ולאחרונה במקום קיטורים מתמשכים יש ניסיון לתת מענה. אבל תחילה לעובדות המדידות.
על הישגי החינוך, בכל האמור בציוני המתמטיקה והבנת הנקרא יוכלו שרי החינוך לדורותיהם להתאגד בפרלמנט הלא-יוצלחים. ישראל מתמידה בהישגים נמוכים במבחנים בינלאומיים. לא מיותר לציין כי הצלחה במבחנים לא בהכרח מלמדת על הבנה, מחשבה, ספקנות ויצירתיות. אבל איש עוד לא המציא מדד ליצירתיות, ומבחני מתמטיקה יש כחול בשפת ים.

ציון נמוך

לא משנה באיזה מבחן נבחר, נמצא שהישראלים דפוקים חינוכית. פעם נהגו להאשים את הערבים והחרדים. הם דופקים "לנו" את הממוצע. כאילו שבאנגליה ובצרפת אין ערבים, וכאילו יש מדינה  שבה אין רבע מהנבחנים שקיבלו ציון נמוך מאוד, או נכשל, בכל מבחן שהציון הממוצע בו הוא 70 נקודות מתוך 100.
מבחן החרדים-ערבים איבד את כל תוקפו, כאשר מסתכלים על הרבע הזה בהשוואה לרבע הנמוך  במדינות אחרות. המדד שנבחר הוא שיעור המצליחים מתוך אותו רבע שאפשר  לזהותו דמוגרפית-כלכלית כנמוך. מתברר כי גם במדד הזה – אנחנו מצליחים להגיע לגובה דשא בלבד.
במבחני מיומנות אצל מבוגרים מקבלים, איך לא, תמונת המשך. תמיד יש חמישון מצליח ומתחתיו ערימה של גרוטאות.  ומכאן הדרך קצרה לנתון שבו ישראל עומדת לבטח בתחתית החבית: פריון העבודה.

= פריון נמוך

חשוב לציין כאן  שפריון העבודה אינו דבר שמובן על פניו. אנחנו מבינים שאדם הבונה קיר לבנים ששטחו מטר רבוע הוא בעל פריון עבודה קטן ממי שבונה קיר לבנים ששטחו שני מטר רבוע באותה יחידת זמן. אנחנו מבינים שמי שמקליד 100 תווים בדקה הוא מקלידן מפסיד ליד מי שמקליד מהר יותר. אבל, וכמה שזה מצער, פרט לדוגמאות טיפשיות שכאלה, אין לנו באמת מושג מה זה פריון העבודה. ואם הבנאי הראשון משתמש בטיט להדביק האבנים ואילו הבנאי השני משתמש במלט – מיד מתעוררת השאלה האם הקירות שהשניים בנו הן באמת אותו מוצר.

אז מה עושים כלכלנים? לוקחים את התפוקה הלאומית ומחלקים אותה במספר העובדים, והופה יש לנו "פריון העבודה". יש המהדרין ומחלקים את אותה תפוקה לאומית במספר שעות העבודה. אבל מהי התפוקה של חייל? של מנכ"ל משרד ממשלתי?

אבוי, זה המורים

אחרי כל האזהרות האלה נחזור לבנק ישראל. הוא חושף שני קשרים שלדעתו מסבירים את התוצאה העלובה. הראשון הוא שלא רק התלמידים לא יוצלחים, המורים שלהם לא יוצלחים בריבוע. במבחני מיומנות של מבוגרים,  הממוצע של מורי  ישראל  הוא על הפנים. השני הוא שאי השיוויון – ישראל ממש "מצטיינת" בנתון הזה – מקושר הן  עם ההישגים הנמוכים  של התלמידים והן עם המיומנות הירודה של המבוגרים. תסדרו את אי השיוויון – בהכנסות, בהקצאת משאבים ציבוריים, בבריאות – ותסדרו את הכל.

ואיך עושים את זה? לבנק ישראל יש תשובה: תמצאו את המורים הטובים ותשלחו אותם לבתי הספר הגרועים. רעיון בהחלט חביב. מעשי? אה....

אז הנה רעיון לא ממש חדש אבל הרבה יותר מעשי. תסדרו שהמורים הלא-כל-כך-מוצלחים שלנו יעבדו בכיתות של לא יותר מ – 25 תלמידים. סמינרים לייצור מורים דפוקים יש לנו די והותר. כל שנשאר זה לבנות כיתות. עם בנאים שמשתמשים במלט, ולא בטיט. נכון, זה פחות זוהר מלהתברבר על אחדות ירושלים, אבל שר חינוך אמור לייצר חינוך ולא פאטה מורגנה.

שתפו: