צבי קסלר



צבי, ייאמר לזכותו, היה בוס גרוע. יש לכך לפחות 3 עדויות. ראשית, הוא הציע לי לעבוד ב"ידיעות אחרונות". שנית, באותם ימים ושנים הרבה לאחר מכן העיתון יצא בבוקר, ואנחנו נאלצנו לעבוד לילות. והיו הרבה מאוד לילות של "תכניות כלכליות" שבושלו ונרקחו. וצבי התעקש לצאת בלילות האלה, לעמוד בקרנות רחוב. להתרוצץ ולהביא פיתות עם אוכל. זה בוס זה? ושלישית, עד מהרה היינו, צבי ואני, לחברים. מאיזה בוס מתחבר כך עם עובדו?


היו עובדים בעיתון שאמרו, שלא בפניו, שהוא קשה. אני לא ראיתי דבר קשה עם צבי. תמיד הוא עזר, התעניין ושיתף. היו כמה שנים שכתבנו, ארבעה כלכלנים, מאמר שבועי לתוספת האדומה. והיו מחלוקות. דב גנחובסקי היה הסמן הימני. ראול טייטלבאום היה קומוניסט מסווה. אני הייתי  הינוקא וצבי היה האבא של הניסוחים המאפשרים לחבורה שלא כל כך הסכימה לצאת עם מאמר ברור וחד משמעי.

ובחזרה לדברי גנאי. לצבי, איך לומר, היתה תכונה שאת יעל הוציאה מדעתה. הוא היה מספר טרחן. לא היה אצלו סיפור קצר. כל דבר הזכיר עוד משהו. יעל היתה מתעצבנת ואני הייתי משועשע. איזה זכרון מופלא. איזו תשומת לב נדרשת כדי לזכור כל כך הרבה. רק מי שהוא נטול זיכרון יכול להעריך את התכונה הזו. ולפעמים כאשר כותבים מאמרים האנקדוטות מהזיכרון של צבי היו הצבע שכה חסר לסיפור כלכלי.

לכשנזרק מהעיתון היו מי שהרימו גבה, שלא לומר אימרה רוויית ארס, על שבחר לעבוד כלוביסט ועוד של פיליפ מוריס. איך עיתונאי חוצה את הגבול? בניגוד לרבים אחרים שחצו גדרות וחוצים גדרות במהלך עבודתם העיתונאית, צבי פרש מכאן והלך לשם. שלא כמו עיתונאים שבעת עבודתם בעיתון עובדים עבור גורם חיצוני, כמקובל יותר מדי היום. בעניינים האלה צבי היה הוגן עד הסוף.
כמה מראשי המשק של אותם ימים היו עימו בקשר קרוב. אני מעיד שמעולם, בעת עבודתנו המשותפת, צבי לא אמר ולא רמז לתת יחס מיוחד לאותם אישים. הוא לא שילם בכתיבה עבור נגישות. וכמובן שלא דרש מאיתנו לחמול על מישהו. וזאת על אף שבמשך שנים, כמנהל סניף, עשה לא מעט למען בעלי העיתון בצד העיסקי.

היה שלום

(דברים שנאמרו על קברו של צבי בקיבוץ נחשון ביום 13.1.2016)

שתפו: