שקיפות עכורה



אילו בית המשפט העליון היה מסתפק בבחינה משפטית צרה של זכות השקיפות, אי אפשר לטעון כנגדו. משפתח בית המשפט את הדיון לשאלות החברתיות, הוא הפך עצמו לכלי שילטוני שיבטיח כי מעתה ואילך זכות הילד היא זכות הכסף של הוריו.


על דמוקרטיה אומרים שהיא שיטה חברתית לא ממש מוצלחת אלא שהיא עדיפה על כל החלופות האחרות. יש האומרים דברים דומים על מבחנים. מעסיקים רבים נוהגים לשלוח מועמדים לעבודה למבחני מיון שונים. אוניברסיטאות בוחרות תלמידים על פי הצלחתם במבחני בגרות ובמבחן פסיכומטרי. מי שעוסקים בתחום יודעים כי ציון גבוה במבחן  לא בהכרח   מעיד על כישוריו של הנבחן – יותר מכך הוא מעיד  על יכולת הצלחה במבחן. אלא שגופים רבים נאלצים לעשות סלקציה בין מועמדים, והמבחנים – על אף מגרעותיהם הרבות – הם החלופה הפחות גרועה.


ממשלות אף הן משתמשות בתוצאות מבחנים כבסיס מידע למדיניות. "מערכת החינוך" בישראל נחשבת גרועה כי ממוצע הציונים של תלמידים בבחינות בינלאומיות (פיס"ה) נמוך יחסית. משרד החינוך משתמש בהישגי תלמידים במבחני המיצ"ב כמודד לטיבו של בית ספר. בית ספר שתלמידיו כושלים במבחנים האלה זוכה לטיפול "המערכת" – בין בעונשים למורים (נדיר ביותר) ובין בתגבור משאבים.

זכות הציבור לדעת?

האם המידע על התוצאות האלה ראוי שיהיה בידי הציבור? בידי הורי התלמידים? משרד החינוך הקים ועדה מקצועית שהמליצה בשלילה. בית המשפט המחוזי בירושלים, לו עתרה התנועה לחופש המידע, סמך על המלצות הועדה ופסק לטובת הממשלה. בית המשפט העליון הכריע לטובת "זכות הציבור לדעת".
השופטים - אליעזר ריבלין, עדנה ארבל ויורם דנציגר - עסקו בעיקר בהיבט המשפטי: האם חוק חופש המידע מאפשר למשרד החינוך למנוע את פירסום המידע?  ההכרעה בזכות השקיפות התקבלה כי  מבחינה משפטית (ההדגשה במקור) הנזק שייגרם, אם ייגרם, מתגמד אל מול הנזק שבחיסיון. ההנמקות המשפטיות האלה לא מעניינות את הפינה הקטנה שלי.
יכלו השופטים להסתפק בכך. אלא שהם הרחיבו גם להנמקות חברתיות. עיקרן: כלל לא ברור שייגרמו נזקים בשל הפרסום, אבל אם יהיו נזקים כאלה,  משרד החינוך יכול לתקן. בלשון רפואית בית המשפט העליון העדיף לרפא חולים במקום למנוע את המחלה. מעניין מה היה פוסק בשאלת הזכות של הורים למנוע חיסון מילדיהם.

השופטים עושים אנליזה חברתית

מה הנזקים האפשריים? שהורים יוציאו ילדיהם מבתי ספר שבהם  הישגים נמוכים במבחנים  ושיבחרו לרשום את ילדיהם רק לבתי הספר הטובים (במובן של הישגים בציונים). אפשרי גם  שבתי הספר יתמקדו בהצלחה במבחנים במקום באיכות  הלימודים. באופן בולשביקי למדי, מעניין ששר החינוך גדעון סער נותן  יד למסכת הטיעונים הללו., משרד החינוך מתנגד לתחרות שתיווצר בין בתי הספר מהרגע שהמידע יהיה נחלת הכלל.

משרד החינוך, כמו גם שופטי בית המשפט העליון טמנו ראשם בחול.  המשחק "החינוכי" הזה הוא משחק מכור. הסוגיה אינה משפטית כלל ועיקר. והנה בית המשפט, א-פרופו הכרעה בשאלת משפטית משנית, הופך את בתי הספר לזירה שבה יתנהלו קרבות בכוחות לא שווים.

אם משרד החינוך היה באמת בדעה שיש במידע כדי ליצור עוול, הרי שמזמן כבר יכול היה ליזום חקיקה בענין. מזה שש שנים מתגלגלת הסוגיה בבתי משפט, ומשרד החינוך מתעסק במשפטיזציה. לגופו של עניין בחברה מודרנית כשלנו אי אפשר לחסום מידע כזה גם אם טמון בו סיכון פוטנציאלי. השאלה היא מה עושים עם המידע.

איך גורפים שמנת

הליכי סלקציה הם חיוניים. כיצד ננהג כאשר יש 100 מקומות (לניתוח רפואי למשל, או  לסטודנטים למחשבים) ויש 200 מועמדים.  אומנות ההכרעה היא למנוע מאינטרסנטים לברור מי יהיה זכאי. וכך לא רצוי ליצור מצב שבו הכסף יכריע מי יהיה זכאי לניתוח, או מי יהיה זכאי לבית ספר "מוצלח" (המילה נכתבת במרכאות כדי להדגיש כי אין בהכרח קשר בין ציון גבוה במבחן לבין הצלחה בחינוך).  אם ניתן להורים לבחור את בית הספר עבור ילדם, ואם ניתן למורים ולמנהלים לקבוע מי ילמד בבית הספר שלהם – נקבל שיטה של גריפת שמנת. זה מה שקורה היום בבתי הספר שבהם יש רישום פתוח לכל.
להגביל לימודים על פי אזורים – השיטה הרווחת היום בבתי ספר יסודיים – אף היא לא נבונה. גם מהטעם שהאזורים האלה הם ברובם מעמדיים. וגם מצשום שסגירת אזור כמוה כמניעת חופש בחירה של הורים – עניין שיש בו טעם במיוחד בחברה שמבקשת מגוון של סוגי חינוך.

לכן המוקש מצוי במנהלים ובמורים ובהסדרים חברתיים אחרים. תן למורים ולמנהלים – האינטרסנטים – לבחור את תלמידיהם, והם יבחרו את אלה המועדים להצליח. במיוחד כאשר משרד החינוך, במדיניות מטופשת להחריד, מתגמל בכסף מוריםעל הצלחת תלמידיהם במבחנים. כאשר מבינים את הכשל הזה, קל לראות לאן השיטה מוליכה אותנו.

הפיתרון שלא יהיה

אפשר למנוע את הנזקים בשלושה כלי מדיניות:

הראשון, תנאי יסודי הוא שבמשרד החינוך מספק לכל תלמיד הסעה מהירה וחינמית לבית הספר שאילו התקבל, ובחזרה.

השני,  שום בית ספר שמקבל מימון ציבורי לא  יגבה תשלומי הורים ולא יהיה מימון מתאגידים.
כך מונעים מהכסף להכריע בשאלות ניהול בתי ספר.

השלישי,  אף בית ספר לא ייקבע מי מהתלמידים ילמד בו. הורים ירשמו ילדים לבתי ספר לפי בחירתם, ורק הגרלה תיקבע מי מהמועמדים יתקבל. לא ראיון עם המנהל, לא קורס הכנה, לא קציצות ולא פטריות. רק הגרלה עיוורת.
אילו בית המשפט העליון היה מסתפק בבחינה משפטית צרה של זכות השקיפות, אי אפשר לטעון כנגדו. משפתח בית המשפט את הדיון לשאלות החברתיות, הוא הפך עצמו לכלי שילטוני שיבטיח כי מעתה ואילך זכות הילד היא זכות הכסף של הוריו.
 26.8.2012


שתפו: